החלטה בתיק בש"פ 10835/03

1.        בכתב אישום שהוגש לבית משפט השלום בתל-אביב נטען, כי המשיב, הנרי אלבז, ביצע עבירות של איומים, הטרדה, פגיעה בפרטיות, תקיפה, השגת גבול וכליאת שווא. תמציתן של העובדות אשר יוחסו לו היא זו: בין המשיב לאישה (להלן - "המתלוננת") נרקם קשר רומנטי, אשר על פי הנטען הסתיים לפני כחצי שנה, אולם המשיב מתקשה להשלים עם כך. על פי גרסת העוררת המתבססת על עדותה של המתלוננת, נוהג המשיב, מאז המחצית השנייה של חודש אוקטובר 2003, לפגוע בפרטיותה תוך שהוא בולש אחריה ומטריד אותה. כן נטען, כי בין החודשים יולי-אוגוסט 2003, איים המשיב על המתלוננת וגידף אותה, ולשיאו הגיע ביום 22.10.03. בשעת חצות לערך, הודיע המשיב למתלוננת כי הוא מתכוון להגיע לביתה, והוא מימש את הצהרתו חרף מחאותיה ואיומה כי תזעיק את המשטרה. בבואו למקום סירבה המתלוננת לפתוח את הדלת, ובעקבות כך חדר המשיב לדירה מבעד לאחד החלונות, לאחר שטיפס לשם על צנרת הבניין. אותה שעה הסב בביתה של המתלוננת אורח, ולטענת העוררת, תקף אותו המשיב וגם את המתלוננת, ואף כלא אותם בדירה במשך כ-20 דקות.

2.        בד בבד עם הגשתו של כתב האישום, עתרה העוררת למעצרו של המשיב עד תום ההליכים, בעילה שהוא מהווה סכנה ממשית למתלוננת. הדיון בבית משפט השלום באותה בקשה החל בסוף חודש אוקטובר 2003 והסתיים רק ביום 19.11.03, הואיל ובית המשפט ביקש לערוך בדיקה יסודית של שאלת המסוכנות. לצורך כך התבקש שירות המבחן להכין תסקירי מעצר, ומשאלה הוגשו התברר כי התמונה הכוללת שהסתמנה מהם לא היתה מעודדת כלל. כבר בתסקיר הראשון הודגש, כי רמת הסיכון הגלומה במשיב גבוהה, ואותו ממצא חזר על עצמו גם בתסקיר השני, בו אף נטען, כי כל חלופת מעצר בה יעשה שימוש, תהיה כרוכה בקושי לקיים פיקוח הדוק ויעיל על המשיב. במצב זה, החליט בית משפט השלום להורות על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים, ועל כך הוגש ערר לבית המשפט המחוזי, שם התהפכה הקערה על פיה.

           הראיה המכרעת שהובילה לשחרורו של המשיב, היה מכתב שהעתקו הונח בפני, ואשר שוגר למשיב על ידי המתלוננת בחודש אוגוסט 2003. במכתב זה, אשר לכאורה נכתב בתקופה שבה לטענת המתלוננת הרבה המשיב להטרידה, הרעיפה המתלוננת על בן-זוגה מילות אהבה, ואף עולה ממנו כי היא אינה שוללת את האפשרות שהם יבנו בעתיד מסגרת חיים משותפת. בית המשפט המחוזי ראה במכתבה של המתלוננת מסמך העומד בסתירה לטענתה בדבר חששה מפני המשיב, מחד, וככזה הסותר את עמדת שירות המבחן, מאידך. זאת ועוד, בית המשפט המחוזי הגדיר את עמדת השירות כ"מתמיהה עד מאד", ועל כן אין לקבל את קביעתו בדבר "המסוכנות הרבה והבלתי נשלטת" הנשקפת מהמשיב. לעניין זה הדגיש בית המשפט כי נכונותה של המתלוננת לעזור למשיב ולהימנע מפגיעה בו, מהווה "אינדיקציה נוספת לחוסר הפחד של המתלוננת מפניו של העורר". לפיכך, סבר כי בנסיבות אלו ניתן להסתפק בחלופת מעצר, אשר תהיה מרוחקת ממקום מגוריה של המתלוננת, ותלווה בתנאים אשר יגבילו את תנועותיו של המשיב. בהמשך, אימץ בית המשפט את החלופה שהוצעה לו, והורה כי המשיב יימצא במעצר בית בדירת אחותו בחיפה, ועל זו הוטל תפקיד הפיקוח על תנועות המשיב, כאשר היא כמו המשיב חויבו גם בהפקדתן של ערבויות להבטחת התחייבויותיהם.

3.        העוררת, שלא השלימה עם החלטתו של בית המשפט המחוזי, טענה במסגרת הערר שבפני, בין היתר, כי בחלופת המעצר בה עשה שימוש בית המשפט המחוזי, אין די להבטחת שלומה הפיזי והנפשי של המתלוננת. להשקפת העוררת, מסוכנותו של המשיב היא עובדה מוכחת, ומעידה על התנהגות אובססיבית בצורה קיצונית. העוררת הוסיפה והפנתה לתסקיריו של שירות המבחן, אשר העריך כי רמת הסיכון הנשקפת מהמשיב למתלוננת היא גבוהה, ועל כן קיים חשש ממשי שהמשיב יחזור ויפגע בקורבנו.

4.        לדאבוני, מסקנותיו של בית המשפט המחוזי אינן מקובלות עלי כלל, ולהלן אבהיר את דברי:

א.        מכתבה של המתלוננת שני פנים לו. האחד, הוא זה המרעיף על המשיב מילות אהבה, ואף אינו שולל את האפשרות שבעתיד יוכלו בני-הזוג לשוב ולהתאחד מחדש. הפן האחר, והוא החשוב בעיני, מלמד על משבר קשה אליו נקלעו יחסיהם של בני הזוג ואליו כיוונה כנראה המתלוננת באומרה: "אתה כאב וכעס, אתה פצע גדול", ובהגדרתה את המשבר שפרץ ביניהם כ"סערה גדולה, ועל סף סכנה".

ב.        במכתב זה, אשר נוסח בלשון רגישה וזהירה, יש יותר מרמז על אי-נכונותה של המתלוננת להוסיף ולקיים את קשריה עם המשיב מבלי שישנה את אורחותיו, ועניין זה לבדו סותר את גרסת המשיב לפיה המתלוננת רודפת אחריו ומנסה לכפות עליו את חברתה. לדידי אין ספק, כי דווקא מכתב זה ושורת האירועים בגינה נעצר המשיב לאחרונה, הם המלמדים יותר מכל, שהמשיב מטריד את המתלוננת ואינו מרפה ממנה, והחמור מכל הוא שרמת פעלתנותו במישור זה רק הקצינה עם חלוף הזמן.

ג.        ניסיון החיים מלמד, שאשה אינה ממהרת להתלונן נגד בן-זוגה, ולעתים גוברת אהבתה אליו והחשש להיפרד ממנו, על איומים שהוא משמיע באוזניה ועל אלימות שהוא מפגין כלפיה. נראה שהמתלוננת איננה חריג בתחום זה, ואת העובדה שנצרה את סודה בלבה חודשים רבים, היא הסבירה בהודעה שנרשמה מפיה בחודש אוקטובר 2003, לאמור: "כאשר הודעתי לו על הפסקת הקשר הוא היה מתפרץ בזעם צועק ומקלל, מאיים שאם הוא יראה אותי עם מישהו אחר או ימצא מישהו אצלי בבית הוא יתפוס אותו ואותי ויזיק לנו ויפגע בנו". ובאשר להימנעותה מלהתלונן עד כה הסבירה המתלוננת כך: "לא הגשתי תלונות כי לא רציתי לפגוע בו ולא רציתי לפגוע בילדים שלו", וכן "תמיד ניסיתי לעזור לו בכל צורה שאפשר ולא לקחתי בחשבון שיש לו גם צד כזה באישיות"; "לא הוצאתי נגדו צו הרחקה כי רציתי להימנע מלהגיע למשטרה וניסיתי לפתור את הדברים בצורה אחרת, וזה לא עזר".

ד.        גרסתו של המשיב לפיה מחפשת המתלוננת את קרבתו, אינה מתיישבת גם עם אירועי ליל ה-22.10.03. המשיב, אשר הגיע לדירת המתלוננת ונתקל בדלת מוגפת, לא היה מוכן לכבד את זכותה של המתלוננת לפרטיות, וכפה עליה את נוכחותו לאחר שטיפס שלוש קומות על צנרת הבניין. מעשה זה, כמו תקיפתה של המתלוננת והאורח שהסב עמה, מלמדים עד כמה יוקדת היא קנאתו של המשיב, ועד לאן הוא עלול להרחיק לכת ביחסיו עמה. בנסיבות אלו לא נהיר לי כיצד יכול היה בית המשפט המחוזי להגדיר את המתלוננת כמי שאינה יראה מפניו של המשיב, ושבעתיים תהיתי על הגדרת עמדתו של שירות המבחן כ"מתמיהה עד מאד". אני סבור, כי מסקנות אלו של בית המשפט המחוזי אינן עומדות במבחן הביקורת, הואיל והראיות שבידי המשיבה מלמדות, לכאורה, כי מהמשיב נשקפת סכנה הואיל והוא ממאן להשלים עם רצונה של המתלוננת לסיים את מערכת יחסיה עמו, החלטה שנבעה ככל הנראה מתפיסתו הרכושנית של המשיב, והתנגדותו לחלק מהקשרים החברתיים של בת-זוגו (ראו תסקיר שירות המבחן מיום 2.11.03).

5.        העולה מכל האמור הוא, כי הגדרת המשיב על ידי שירות המבחן כמי שנשקפת ממנו רמת סיכון גבוהה, היא הגדרה נכונה ומדוייקת, והשאלה שבה נדרשו ערכאות קמא להכריע היתה אם יש בנמצא חלופה הולמת אשר תאפשר לשחרר את העורר ממעצרו, מחד, ותבטיח את שלומה של המתלוננת, מאידך. בית המשפט המחוזי השיב על שאלה זו בחיוב, ולא בלב קל החלטתי להותיר את החלטתו על כנה. אני נוהג כך לנוכח העובדה שלמשיב אין עבר פלילי, והוא שוחרר ממעצרו לפני ימים לא מעטים ולא נמצא מפר את תנאי השחרור. עם זאת, אני סבור כי בתנאי השחרור שנקבעו על ידי בית המשפט המחוזי אין די, ולפיכך, לתנאי השחרור אשר נקבעו יתווספו אלה:

א.        הסכום במזומן אותו חויב המשיב להפקיד יעמוד על סך 50,000 ש"ח, וניתן להמיר את ההפקדה במזומן בערבות בנקאית.

ב.        המשיב יציע אדם נוסף אשר יפקח על תנועותיו בכל שעות היממה, ואדם זה וכן אחותו של המשיב יחתמו על התחייבות בסך 10,000 ש"ח כל אחד, להבטחת קיומה של מלאכת הפיקוח כהלכתה.

           על המשיב למלא אחר תנאי השחרור הנוספים תוך 5 ימים, ואם לא יעשה כן, ייעצר עד תום ההליכים.

           ניתנה היום, כ"ו בכסלו תשס"ד (21.12.2003).

                                                                                                    ש ו פ ט התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: